מה יש ברעיון של וורקוהוליק המושך כל כך הרבה אש, אשר מצד אחד מתגנב אליו צליל של הערכה, ומצד שני הוא רווי הקשרים שליליים של התמכרות כמו אלכוהוליזם.
מדוע אנשים נוטים להשתמש בביטוי הזה ברגשות מעורבים, ועמדתם כלפיו חצויה?
מבט בוויקיפדיה מראה שוורקוהוליזם מוגדר כ-“חוֹלֶה-עֲבוֹדָה, מכוּר לעבוֹדה, מי שמקדיש כמעט את כל מחשבותיו, כוחותיו וזמנו לעבודה שלו (גם מחוץ לשעות העבודה) לעתים על חשבון עיסוקים אחרים.”
כלומר שהדבר המרכזי ששוטף את החיים שלנו מבוקר עד ערב, בסופי שבוע ובחופשות הנו העבודה שלנו, זאת למרות שעל ידנו רוחשים חיים אחרים. וכאשר באים אלינו בטענות למה אנחנו לא יכולים לאסוף את הילדים מהגן או ללכת עם חברים לסרט אנחנו אומרים לעצמנו שאין לנו ברירה, שהסיבות להתמסרות הזו הינם בגלל.. בגלל מה בעצם?
בגלל התחרות: שאם נפסיק להיות דרוכים ולא נקרא כל מייל ולא נענה על כל טלפון ולא נהיה בעניינים , “אפילו לרגע”, יהיה מישהו אחר במקומנו שיתבלט ויתפוס את מקומנו.
בגלל הכסף: שאנחנו נושאים אליו עיניים ומאמינים בכל לב שיום אחד כאשר “נרוויח מספיק” נוכל לעזוב הכול וללכת הביתה 16.00.
בגלל לחץ חברתי: זה לא כתוב בשום חוזה, אבל אם “נסגור את הבאסטה” בשש בערב ונלך הביתה, הבוס ירים עין “עקומה” מעל השולחן ויגיד משהו נבזי. ככה זה, המנהלים מעודדים שעות מטורפות, ואנחנו רוצים למצוא חן בעיני המנהלים. לפעמים זה הופך לתחרות בין העובדים – מי ששולח את המייל בשעה הכי מאוחרת, יוצא הכי גבר.
בגלל הפחד: אין לנו מספיק ביטחון באפקטיביות של העבודה שלנו, אז אנחנו עובדים כמו חמורים ונותנים בטורבו את הדבר היחיד שיש לנו: זמן ועוד זמן ועוד זמן.
אחרים מרחיקים לכת ואומרים שוורקוהוליזם מהווה לאחדים מאיתנו מפלט מהעולם, ובמקום להתמודד אנו מסתתרים מאחורי שולחן העבודה המייצר לנו דימוי מנצח.
מה שבטוח הוא שרוב הסיבות להתמסרות חסרת גבולות שלנו לעבודה קשורה קשר הדוק לתרבות בה אנו חיים, תרבות המעודדת אותנו מרגע שקמה עלינו תודעתנו להצלחה כלכלית, לקידום, לשיוך. זהו השיח החברתי סביבנו, על זה אנחנו מקבלים תעודת הוקרה מאילו אשר נבלעו אף הם בתוך עולם הערכים שבו הטלפון לא מפסיק לצלצל ואי אפשר בלעדינו, על כך שאנו עובדים יום ולילה וכנראה מאוד חשובים.
אולם בצד החיזוקים הללו ולאחר שנים של הרגלי עבודה גורפים, אנו מוצאים שכאשר אנשים סביבנו מדברים על “חיים” אין לנו ממש מושג על מה הם מדברים, כבר לא נשארו לנו חברים או דברים אחרים המעניינים אותנו ואנחנו די אפאתיים לעולמות רגשיים ואחרים סביבנו.
האם באמת זה מה שקרה לנו? (לא לכולם), האם באמת נשאבנו לעולם המצמק את האפשרויות שהחיים מזמנים לנו ואנו מנותבים לדבר אחד?
האם הדבר שרצינו יותר מכל והרגשנו על גג העולם בעצם שולט בנו, ושכחנו איך זה אחרת?
מה קורה לנו כשבוקר אחד, הביקורת סביבנו יורה לכל הכיוונים וכל אחד מרשה לעצמו לטעון שאנו מכורים, שהזנחנו את הילדים, את בני הזוג, החברים, מפנים אותנו לטיפול ולגמילה. מטיפים לנו מוסר.
האם באמת טעינו?
זו שאלה שכנראה לא נוכל לענות עליה וכל אחד מאיתנו יצטרך למצוא את דרכו בנפתולי המסרים הכפולים של החברה אליה אנו שייכים.
